השופט מ' חשין:
עקרון-העל של משוא פנים - כיצד משתלב הוא בהליכי מיכרז פנימי למינויו של עובד למישרה פלונית? זו השאלה העיקרית שנחוג סביבה בחוות-הדעת שלהלן. ושאלות נוספות, המשתרגות מן השאלה העיקרית: האם רשאי הוא חבר ועדת מיכרזים במיכרז פנימי להיפגש, טרם עריכת המיכרז, עם מועמדים במיכרז או עם נציגי ועד העובדים המבקשים לקדם מועמד זה או אחר במיכרז? האם חייב הוא אותו חבר לדווח לוועדת המיכרזים על שיחות מעין-אלו שהיו לו? ומה מקומו ומעמדו של פרוטוקול בוועדת מיכרזים במיכרז פנימי?
עיקרי העובדות שלענין
2. עיריית תל-אביב-יפו פירסמה מיכרז פנימי לאיוש שתי מישרות של מנהל תחנת הצלה בחוף העירייה. עובדים מספר הגישו מועמדותם למיכרז, בהם העותר והמשיבים 2 ו-3. ועדת המיכרזים מנתה חמישה חברים ואלה הם: מר משה שץ, סמנכ"ל העירייה (יו"ר הוועדה); מר ישראל פרנקל, מ"מ מנהל אגף כוח אדם בעירייה; שני נציגים של אירגון העובדים: מר ארנון בר-דוד, יו"ר ארגון העובדים, ונציג נוסף; וגב' אורלי רכט, נציגת ציבור. כן נכחו בישיבת הוועדה, במעמד של יועצים, מר אלקיים, סמנכ"ל בפועל בעירייה, ומר יוסף ברנע, מנהל מחלקת החופים בעירייה.
3. העותר והמשיבים 2 ו-3 עמדו בתנאים הפורמליים הנדרשים לאיוש המישרה של מנהל תחנת הצלה, ולפי הזמנת הוועדה התייצבו לראיון לפניה, השיבו לשאלות שנשאלו, ואמרו את שיש בפיהם לומר. לסוף בחרה הוועדה במשיבים 2 ו-3 ודחתה את מועמדותו של העותר.
4. העותר פנה לבית-הדין האזורי לעבודה ועתר לסעד הצהרתי שלפיו בטלה החלטתה של ועדת המיכרזים ובטל מינויים של המשיבים 2 ו-3 שבא בעקבות אותה החלטה. בית-הדין האזורי לעבודה (כב' השופטת ורדה סמט) דחה את התביעה, בקובעו כי לא נפלו בהליכי המיכרז פגמים המצדיקים התערבות בהחלטתה של ועדת המיכרזים. ערעור שהגיש העותר לבית-הדין הארצי לעבודה נדחה אף הוא. מכאן העתירה שלפנינו, בה מעלה העותר (שלא יוצג בידי עורך-דין) אותן טענות עצמן שהעלה לפני בתי הדין לעבודה ואשר בתי הדין ראו לדחותן.
5. שלוש טענות העלה העותר לפני בתי הדין לעבודה, ואלו היו הטענות. טענה אחת היתה, כי בישיבת הוועדה נכח כל העת, כיועץ מומחה, מר יוסף ברנע, מנהל מחלקת החופים בעירייה (ברנע). טען העותר, כי ברנע מסוכסך עימו ומתנכל לו זמן רב, וכי היה בנתון זה בלבד כדי לפגום ביכולתו לחוות-דעתו לוועדה כמומחה. בית-הדין דחה טענה זו משלא הוכח כי ברנע דיבר בישיבת הוועדה נגד העותר. עוד קבע בית-הדין כי העותר לא העלה טענתו זו במועדה, דהיינו, בעת שראה כי ברנע נוכח בישיבת הוועדה, אלא רק לאחר שהודע לו כי מועמדותו נדחתה. טענתו השניהשל העותר היתה זו, שכישוריו עולים על כישוריהם של המשיבים 2 ו-3, וכי הוועדה לא היתה ערה כלל לכישוריהם היחסיים של המועמדים וממילא לא שקלה כראוי את נושא הכישורים. בית-הדין דחה גם טענה זו וקבע כי מועמדותם של המשיבים 2 ו-3 נתקבלה משיקולים שלענין.
אותן טענות עצמן הוסיף העותר והעלה גם לפני בית-הדין הארצי לעבודה גם לפנינו, אך גם אנו - כמונו כבית-הדין האזורי וכבית הדין הארצי - לא נמצא לנו כי יש בהן כדי לפגום בהליכי המיכרז. אשר לנוכחותו של ברנע בישיבת הוועדה, הלכה שמכבר היא כי טענות נגד הרכבה של ועדת מיכרזים - והכרעה בשאלת נוכחותו של ברנע בישיבת הוועדה נגזרת מאותה הלכה - יש להעלותה בהזדמנות הראשונה הנקרית על דרכו של הטוען להיותו נפגע. טענה שהיתה ידועה בעת הליכי המיכרז אך הועלתה רק לאחר שפלוני יצא מן המיכרז וידו על התחתונה, טענה מעין-זו לא תישמע. ראו והשוו: ע"א 4683/97 ידע מחשבים ותוכנה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (5) 643, 646; בג"ץ 528/85 האלא אספניולי חזאן נ' המנהל הכללי של משרד החינוך והתרבות, פ"ד מ (2) 487, 495. עניינו של העותר עולה ברישתה של ההלכה וטענתו בהקשר זה דינה דחיה. אשר לכישורי המועמדים, הכרעה בשאלה זו נתונה במובהק לוועדת המיכרזים, ובהיעדר נתון מכריע נוסף - ונתון מעין-זה לא הובא לפנינו - גם היא נדונה לדחיה.
6. טענתו השלישיתשל העותר, בה רואים אנו עיקר, ובה נלוש בהמשך דברינו להלן. הטענה היתה - והינה - זו, שמר ארנון בר-דוד, אחד משני נציגיו של אירגון העובדים בוועדת המיכרזים (בר-דוד), נפגש לפני המיכרז עם מיקצת מן המועמדים במיכרז - לא עם העותר - וכן עם נציגי ועד המצילים, וכי ועד המצילים ביקש ממנו לבחור במשיבים 2 ו-3 למישרות שהוכרז עליהן במיכרז. בעקבות פגישות אלו, כך הילוך טענת העותר, גיבש בר-דוד את עמדתו לבחור במשיבים 2 ו-3 כבר לפני ישיבתה של ועדת המיכרזים, וממילא לא ניתן לעותר סיכוי של-אמת לזכות במיכרז. יתר-על-כן: בר-דוד אף לא דיווח בישיבת הוועדה לחברים האחרים על פגישותיו עם המועמדים ועם ועד המצילים, וגם בכך נפגם הליך המיכרז.
7. בית-הדין האזורי דחה טענה זו על שני חלקיה. אשר לפגישותיו של בר-דוד עם מיקצת מן המועמדים, בית-הדין לא מצא בפגישות אלו כל פגם. וכלשונו:
בנסיבות אלה, כאשר מדוברבמכרז פנימי של העיריה, חברי הוועדה והמועמדים עובדים בעיריה זה לצד זה, וכל מועמד שחפץ בכך יכול היה לפנות לנציגי ועד העובדים בוועדה, עצם הפניה לבן-דוד [בר-דוד] אין בה כדי לפגוע בעקרון השוויון במכרז.
ואשר לפגישת בר-דוד עם נציגי ועד המצילים: בית הדין קבע כי טענה זו נתמכת בעדותו של רוני ולברג, אשר היה גם הוא מועמד שלא זכה במיכרז. ולברג העיד כי נפגש עם בר-דוד והלה דיווח לו כי נפגש עם נציגי ועד המצילים, וכי הוא - בר-דוד - מתכוון לתמוך באותם מועמדים שהומלצו בידי ועד המצילים. וכעדותו של ולברג:
לפני המכרז עצמו ניגשתי ליו"ר ארגון העובדים בן-דוד [בר-דוד] וביקשתי שיתמוך בי במכרז מכיוון שאני מועמד טוב יותר. בפגישה הוא סיפר לי ששעתיים לפני היו אצלו מועמדים אחרים, המשיבים שהיו עם חברי ועד המצילים. הוא היה גלוי ואמר לי שוועד המצילים ממליץ על האנשים האלה והוא יתמוך בהם בוועדה. ניסיתי לשכנע אותו שאני יותר טוב. הוא שמע את דברי, שוחחנו קצת, וזהו. מס' ימים לאחר מכן שוחחתי עם חבר הוועדה סלמנוב בעניין אחר ושאלתי אותו מה היתה עמדתם ומדוע תמכו במשיבים וענה לי שכרגע הם מומלצים מבחינתם. (ההדגשות שלי - מ' ח').
בית-הדין האזורי קבע כי "מעדותו של ולברג עולה, כי יו"ר ועד העובדים, בן-דוד [בר-דוד], גיבש עמדתו באשר למועמדים הראויים בעיניו תוך התחשבות בדעתו של ועד המצילים, וטרם התכנסות הוועדה ושמיעת המועמדים"; ואולם, בשל כך שבין ולברג לבין משיב 2, אשר זכה במיכרז, שררו יחסים עכורים, מוטלת עדותו בספק ולא ניתן לייחס לה מישקל מכריע. בית-הדין לא קבע מימצאים נוספים בסוגיה זו, וסיים את הדיון בה באומרו דברים אלה:
גיבוש עמדה מצד יו"ר ועד העובדים בטרם עריכת המכרז, באם כך נעשה, מעורר סימני שאלה. אולם קולו של בן-דוד [בר-דוד] בוועדה מהווה חמישית מכלל הקולות המחליטים, ואף אם נציג ועד העובדים הנוסף בוועדה היה שותף לעמדתו, הרי שאין מדוברברוב חברי הוועדה.
חשש ממשי למשוא פנים עשוי להתעורר במידה ובן-דוד [בר-דוד] לא דיווח על פניית המועמדים אליו, ניסה להשפיע על חברי הוועדה מנימוקים פסולים, ומבלי לגלות כי מדובר בעמדת ועד המצילים.
אולם, התובע לא הוכיח את טענתו לפיה בן-דוד [בר-דוד] לא מסר את הדברים לחברי הוועדה בעת המכרז. ....
תמוה בעיני מדוע לא הוצג פרוטוקול הוועדה לתיק. התובע לא עמד על זכות העיון בפרוטוקול ועדת המכרזים, לא דרש גילוי מסמכים ואינו יכול לטעון כי גרסתו לעניין זה נסתרה רק בשל כך שפרוטוקול הוועדה לא הוצג לתיק.
בדבריו אלה האחרונים עומד בית-הדין על-כך שבר-דוד לא היה אלא אחד מחמשת חברי הוועדה ומכאן "שאין מדובר ברוב חברי הוועדה", וכן מוסיף הוא - לחובתו של העותר - כי טענתו באותו הקשר לא הוכחה אך באשר העותר לא הציג את פרוטוקול הוועדה לפני בית-הדין.